5 דברים שחשוב לדעת על אוסלו


פוליטיקאים רבים מהימין חוזרים שוב ושוב על הטענה כי הסכמי אוסלו וההתנתקות הם המקור לכל האלימות בסכסוך הישראלי ופלסטיני ואחראים לכל הסלמה ביטחונית.

המשוואה שיצר והשריש הימין בשנים האחרונות בשיח הישראלי היא שהסכם אוסלו היה טעות נוראית ואסון ביטחוני שהמיט עלינו השמאל, בזמן שהימין רק ניסה להזהיר מפניו. המסקנה מכך, כמובן, ברורה: השמאל טעה וגרם לאסון ולכן אסור לעולם לתת לו לחזור לשלטון ולטעות שוב. גם היום, לאחר עשור של כהונת נתניהו וכמעט שני עשורים שהימין בשלטון, כמעט כל תקרית ביטחונית היא ״באשמת השמאל״ ו"אוסלו״. לימין אין כל צורך לתקן את המצב או לקחת אחריות. ״הכל בגלל אוסלו״ הוא התגובה האוטומטית של הפוליטיקאים מימין בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה היחידה היא שהמשוואה הזאת, שכל כך השתרשה בציבור, רחוקה מאוד מהמציאות.

הנה כמה נקודות שחשוב לכל ישראלי לדעת ולהכיר לגבי הסכמי אוסלו - מה הוא באמת כלל, מהן ההשלכות של ההסכם ומה אפשר להסיק מהן לגבי המצב היום:

1. הסכם אוסלו לא מת. הוא חי וקיים ומתפקד גם היום.

אחרי מאה שנות סכסוך ואלימות בין העמים, ממשלתו של יצחק רבין בתחילת שנות ה-90' הבינה כי פתרון הסכסוך וחלוקת הארץ הם אינטרס ביטחוני ראשון במעלה עבור אזרחי ישראל. ישראל הצליחה להגיע להסכמות והתחייבויות הדדיות עם הפלסטינים על כמה עקרונות חשובים, בהם פתרון הסכסוך בדרכי שלום, הכרה של הפלסטינים בישראל והכרת ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של הפלסטינים. כל ראשי הממשלה מאז נחתמו ההסכמים, כולל נתניהו, שחתום בעצמו על שניים מתוך שמונת ההסכמים המהווים את "תהליך אוסלו", קיבלו על עצמם את הנחות היסוד שגובשו באוסלו. המציאות בשטח וההתקדמות שנעשתה במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים מתבססת, בין היתר, על מה שהוסכם באוסלו. ההפרדה, האוטונומיה הפלסטינית, הקמת הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון והמשטרה הפלסטינים, איתם מנהלים שירותי הביטחון הישראלים שיתוף פעולה קרוב, חשוב ופורה מזה למעלה משני עשורים, לא היו באים לעולם אלמלא הסכמי אוסלו, ובשירותי הביטחון הישראלים משבחים שוב ושוב את הפעילות המשותפת, שהצליחה לייצב את המצב בגדה. גם כיום אין אף גורם משמעותי שטוען שעדיף לישראל ללא הרשות הפלסטינית וללא האוטונומיה הפלסטינית בגדה. לכן, בכל פעם שמסתמן כאילו יציבות הרשות בסכנה, ממשלת נתניהו היא הראשונה לפעול לייצובה פן תקרוס. רק השבוע היו אמורים נציגי ישראל לטוס לאירופה, לגייס כספים לפיתוח פרויקטים הומניטריים וכלכליים ברשות הפלסטינית.

2. הפיגועים לא נגרמו על ידי אוסלו אלא דווקא על ידי מתנגדי ההסכם במטרה לסכלו. 

יש מי שתמיד יחזרו על הטענה שאוסלו הביא איתו את הפיגועים, אבל העובדות קצת יותר מורכבות. קודם כל, פיגועים החלו עוד הרבה לפני הסכמי אוסלו. למעשה, ההסכמים נולדו בין היתר בתגובה לאינתיפאדה הראשונה שהחלה בשנת 1987, בה נהרגו מאות ישראלים ופלסטינים. ההסכמים סיימו, באופן רשמי, את האינתיפאדה. בפועל אלו שהוציאו והיו אחראים לגל הפיגועים בשנות התשעים היו למעשה מתנגדי אוסלו – משני הצדדים. הגורמים הפונדמנטליסטים הפלסטינים שחתומים על פיגועי ההתאבדות באותה התקופה היו החמאס והג'יהאד האיסלאמי. אבל את פיגוע ההתאבדות הראשון בתקופת אוסלו ביצע איש ימין קיצוני יהודי, ברוך גולדשטיין, שביצע פיגוע במערת המכפלה בו נרצחו 29 פלסטינים. גם גולדשטיין וגם החמאס והג'יהאד ניסו לעצור את תהליך אוסלו באמצעות הטרור, כאשר האחרונים החלו בביצוע הפיגועים עם סיום תקופת האבל על ההרוגים ממערת המכפלה. מקרב מחנה הימין הדתי הקיצוני שהתמקד בהסתה נגד רבין, צמח גם המתנקש של ראש ממשלת ישראל במטרה לחסל את תהליך השלום שהחל באוסלו.

3. ממשלת הימין ממשיכה את אוסלו ולרגע לא מציעה לבטלו. היה ניתן לצפות לאור הצהרות הימין כנגד אוסלו והיותו מקור כל הצרות של ישראל, שבימין היו דורשים לבטל את הההסכם. אבל בפועל, לאחר שנים על גבי שנים של שלטון ימין לא הביאו לביטול ההסכם. ראש הממשלה נתניהו עצמו, כאמור, חתם על 2 מתוך שמונת ההסכמים שמרכיבים את הסכם אוסלו. אמנם ממשלת הימין תקעה את ההסכם בשלב הביניים, אבל בניגוד מוחלט להצהרותיה החריפות כנגדו היא לא ביטלה את ההסכם ואף לא הציגה עד היום חלופה לו. גם היום, מעל ל-25 שנה אחרי שנחתמו ההסכמים, המציאות בשטחי יהודה ושומרון נותרה על פי המתווה והעקרונות עליהם חתם רבין ב-1993 וב-1995.

4. צה"ל ומערכת הביטחון תומכים בשמירה על תוואי הסכם אוסלו ועל שיתוף הפעולה עם הרשות.

אפשר לחשוד בפוליטיקאים שמונעים מטעמים שאינם כשרים כאשר הם תומכים או מתנגדים למדיניות מסוימת, אבל אנשי מערכת הביטחון שעיסוקם המקצועי הוא ביטחון ישראל מספקים לנו תמונה יותר ברורה לגבי יתרונותיו וחסרונותיו של מהלך מסוים. מאחר ופעם אחר פעם הימין טוען שהסכמי אוסלו הם אסון ביטחוני לישראל, היה ניתן לצפות שיהיה לזה אחיזה גם בקרב אנשי מערכת הביטחון. אבל ההפך הוא הנכון: רוב מוחלט של בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה תומכים בשמירה על הסכמי אוסלו וטוענים שהיפרדות ופתרון שתי המדינות הוא הפתרון הטוב ביותר לשמירה על בטחון ישראל.

5. בעוד שהשיח סביב אוסלו מתמקד בנושאי ביטחון ואנשי המערכת תומכים בשמירה על ההסכם, מתנגדיו הקולניים ביותר בחברה הישראלית באים דווקא מהמגזר הדתי-משיחי. בישיבת הדגל של הימין המתנחלי בעלי, למשל, לימד הרב קשתיאל כי הכיבוש הוא "מצוות עשה מפורשת" שאין עליה עוררין, כי יש לפתוח במלחמת כיבוש להחזרת שטחים "אפילו אם המלחמה לא תעזור להצלת אף יהודי וגם אם אף יהודי לא נמצא בסכנה", וכמו כן חובה זו מוטלת עלינו גם אם הפלסטינים יגישו לנו "פרחים" ו"מכתבים עם לבבות". אנשי הימין המתנחלי מעולם לא התנערו מהדברים, אלא להפך – הם מגוננים על המכינה, שממומנת בידי המדינה, ועל אנשיה.

קשה להתעלם מההתאמה בין אותם אנשים שמאמינים ביישוב הארץ כצו דתי לקידום הגאולה וביאת המשיח, גם במחיר דמים ביטחוני, ובין הטענה החוזרת ונשנית לכישלון הביטחוני של אוסלו, שמפריעה לחזון המשיחי הזה להתקיים.

לסיכום, הסכם אוסלו עדיין חי קיים ועדיף על כל אלטרנטיבה – למרות כל האמירות של הימין על "פשעי אוסלו". ולמרות שלאחר חתימת ההסכם היו גם שנים קשות ואלימות רצחנית שנבעה מהתנגדות להסכם,הימין הישראלי מעולם לא ביטל את תהליכי אוסלו. עם כל החסרונות והעובדה שיישום ההסכם נתקע בשלב הביניים וקידומו סוכל, שיתוף הפעולה הביטחוני מציל חיי ישראלים ואין ולו הצעת חוק אחת שקוראת לבטל את אוסלו או להחזיר את חיילי צה"ל לתוך רמאללה ושכם, ולהשיב את השליטה האזרחית היומיומית על חייהם של 2.8 מיליון פלסטינים. זה לא מקרה שהימין לא ביטל את אוסלו – בפועל ממשלת הימין מעולם גם לא הציע שום תכנית אחרת לשמירה על ביטחון אזרחי ישראל.

חשוב להבין: אין טענה כי הסכמי אוסלו היו ללא פגמים, רחוק מכך. אבל בעוד שאוסלו, יחד עם שלל הצעות, תכניות ורעיונות של מחנה השמאל, הביא למדינה יתרונות והישגים בלתי מבוטלים בשטח, מתנגדי אוסלו מהימין לא הצליחו כבר עשרות שנים להעמיד ולו תוכנית אחת שתדאג לעתידה וביטחונה של מדינת ישראל.