החופש לחזור לארון


חופש, חופש ועוד פעם חופש. זאת מילת המפתח עליה חוזרים שוב ושוב משה פייגלין וחברי מפלגתו, בעודם מסבירים שלכל אדם צריכה להיות חירות נרחבת ככל האפשר ושהמדינה לא צריכה להתערב בכלום. איש איש באמונתו יחיה. אלא אם כן מדובר בהומואים – אז זה כבר סיפור אחר.

בראיון שנתן פייגלין, אז חבר מפלגת הליכוד, בשנת 2012, הוא הסביר כי ייצוג הומוסקסואלים בתרבות הוא רע, שהומוסקסואלים משתלטים על השיח התקשורתי וכי החשיפה להומוסקסואלים משפיעה לרעה על ילדים רכים בנפשם: "כשילד רואה בטלוויזיה זוג גברים מתנשק הוא מבין שזה לגיטימי והוא רוצה גם להתנסות. הוא רואה את אסי עזר ב'אח הגדול', ומבין שאם הוא רוצה להגיע לעולם הזוהר הוא צריך לשכב עם גברים. זו השפעה לא הוגנת על הקולות הצפים".

אז האם החופש שפייגלין וחבריו מנופפים בו בוקר וערב, הוא באמת לכולם – או רק למי שדומה לפייגלין ושות'? הגיע הזמן שפייגלין יבהיר את עמדתו בנושא. ממה שאמר עד כה אנו לומדים כי לדעתו להומוסקסואלים ולסביות לא מגיע החופש שמגיע לכולנו – החופש לכבוד ולחיות כרצוננו. מצעדי הגאווה הינם אירועים "מעוררי סלידה אצל רוב בני האדם הנורמטיביים" ועל כל ה"סוטים מסוטים" שונים, לדבריו, לחזור "איש-איש לארונו", כפי שפירט בראיון אחר באותה השנה.

ומה יותר חופשי וליברלי מהחופש לחזור לארון?

לראיון המלא עם פייגלין מ-2012: https://goo.gl/AucszM 

לראיון הנוסף מאותה השנה: https://goo.gl/Mgbgjq