עובד עלינו בעיניים


הישראלים עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות ולמרות שהם יעילים, משכילים וחרוצים מתמיד, המשכורות שלהם קפואות כבר 15 שנה. כמה נתונים מהעולם שמחוץ לקיסריה, שכדאי לראש הממשלה להכיר לפני שהוא מתגאה בפעם המי יודע כמה בנתוני הצמיחה

בנימין נתניהו הוא המומחה מספר אחת בארץ לכלכלת ניתוק: כלכלה שמתנהלת מתוך לשכות מפוארות וממוזגות לפי נתוני צמיחה יבשים, בלי לראות ממטר את האזרחים שהיא אמורה לשרת.

עיון בנאומים ובהופעות הפומביות שלו מעלה בבירור כי כשנתניהו מדבר על כלכלה, יש לו תמיד אך ורק שלושה דברים להגיד: צמיחה גבוהה, אבטלה נמוכה וסייבר. על הדבר האחרון הוא מקפיד לחזור שוב ושוב, למרות - ואולי בגלל - שאף אחד לא ממש מבין מה הוא רוצה ולמה נראה לו שבאר שבע אוטוטו הופכת ל"בירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי".

על מה נתניהו אף פעם לא מדבר? על האדם העובד. על משכורות. על חינוך, על בריאות, על תחבורה ציבורית ועל רווחה. על זכויות עובדים. על המחירים בסופר. על משבר הפנסיה. על כל אותם פרטים עגומים שמרכיבים את חיי היומיום של אזרחי ישראל ומשפיעים עליהם הרבה יותר מהגרפים המחמיאים שראש הממשלה יודע לשלוף בנאומים הזחוחים שלו.

"האבטלה בישראל היא מהנמוכות בעולם", חוזר ואומר נתניהו בשנתיים האחרונות באופן אובססיבי. רבות כבר נכתב על כך שנתוני האבטלה בארץ מסולפים ומעוותים, אבל זה לא כל העניין. מה שנתניהו המנותק לא מבין הוא שאדם לא רק צריך למצוא עבודה - אדם צריך גם להתפרנס. והנה, המציאות בישראל של 2014 היא שגם אם יש לך עבודה, אתה לא מצליח לסגור את החודש. כל זאת הודות למדיניות הכלכלית שנתניהו מוביל בעשור האחרון.  

הנה כמה עובדות שכדאי להכיר על מצב הממשי של העובדים בארץ. כל ישראלי שגר מחוץ לגבולות קיסריה מכיר אותן היטב על בשרו:

 הישראלים עובדים יותר. מרגישים שאתם מבלים יותר מדי שעות בעבודה? אתם לגמרי צודקים. הישראלים עובדים הרבה בהשוואה לממוצע שעות העבודה בארגון המדינות המתועשות. בעוד שהממוצע בארגון עומד על 1,692 שעות עבודה למועסק בשנה, בישראל עובדים 1,910 שעות בשנה. כלומר, 13% יותר.

 הישראלים מרוויחים פחות. רמת המחירים בישראל גבוהה ב-13% מהממוצע במדינות ה-OECD. בסוגי מוצרים מסוימים, כמו מוצרי חלב, הפער גדול בהרבה ועומד אפילו על 40%. מצד שני, מבחינת התוצר לנפש – שהוא, בין השאר, מדד להכנסה הממוצעת של האזרחים - אנחנו נמוכים ב-20% מהממוצע ב-OECD. לרוב קיימת התאמה בין המחירים ליכולת הכלכלית של האזרחים. לא אצלנו. רק בארבע מדינות, כמו יוון ומקסיקו, הפער בין כושר ההשתכרות למחירים גדול יותר מבישראל. 

רק לפני עשר שנים, קצת לפני שהחל העשור הכלכלי של נתניהו, המצב היה הפוך. מדד התוצר לנפש היה גבוה ב-20% ממדד המחירים. במהלך שנות ה-2000 ירד התוצר לנפש ב-10% בהשוואה למדינות ה-OECD, ואילו המחירים זינקו ביותר מ-50% ביחס למדינות הארגון. בנוסף, במהלך העשור האחרון זינק בעשרות אחוזים שיעור העובדים שמרוויחים פחות משכר מינימום.

 השכר בישראל קפוא כבר 15 שנה. מילא שכולנו מרוויחים פחות מבאירופה ומבארצות הברית, אבל האם אנחנו מצויים במגמת שיפור? חד-משמעית לא. ב-15 השנים האחרונות המשכורות שלנו כמעט לא גדלות משנה משנה ולא עולות בקנה אחד עם הגידול בפיריון העבודה בישראל.

מה זה אומר? זה אומר שהפריון שלנו - כלומר, שווי התוצר שאנחנו מייצרים עבור הבוסים שלנו מדי יום בעבודה - גדל בהרבה מהתמורה הכספית שקיבלנו עבורו. מתחילת שנות ה-2000 גדל הפריון של העובד הישראלי הממוצע ב-13%. השכר הריאלי, לעומת זאת, נשאר קפוא לחלוטין. תקוע במקום. בשנות ה-80 הפריון והשכר גדלו באופן כמעט זהה, בשנות ה-90 הפריון גדל פי חמישה מהשכר, ואילו בשנות ה-2000 - בעיקר בגלל המדיניות שהנהיג נתניהו במשרד האוצר - פתח הפריון פער אדיר וגדל פי 18 מהשכר, שנשאר לדרוך במקום.

במלים אחרות: אתם עבדתם יותר, נהייתם משכילים יותר, מיומנים יותר, מתקדמים יותר, יעילים יותר, חרוצים יותר - אבל מישהו אחר שמר לעצמו את הרווחים על העבודה הקשה שלכם. לכן כשנתניהו מתפאר בכך שהצמיחה דוהרת, צריך להזכיר לו שזה לא אומר כמעט כלום, כל עוד אזרחי ישראל לא נהנים מהצמיחה הזאת אלא רק קבוצת מיעוט קטנה ומנותקת. הצמיחה של נתניהו נשארה בקומות הגבוהות של המאיון העליון ופשוט לא הגיעה לציבור.

• בעשור האחרון - עלייה של פי שניים במספר העובדים העניים. נתניהו ולפיד לא מפסיקים לחזור בכל הזדמנות על המנטרה שלפיה עבודה מצילה מעוני. תיאורטית, זה בהחלט יכול להיות נכון. מציאותית, זה שקר. במציאות הנוכחית בישראל יש משקי בית רבים שבהם שני ההורים עובדים, ועובדים קשה - ועדיין לא מצליחים לחלץ את המשפחה שלהם מעוני. למעשה, בעשור האחרון זינק מספר העובדים הללו פי שניים. לפני עשר שנים רק 2% מהמשפחות העובדות היו עניות, ואילו היום - 5%. המספר הזה, אגב, נמצא בעלייה.

ממה נובעים השינויים הללו? מכמה גורמים שרובם קשורים במדיניות המוצהרת של נתניהו. כך, למשל, במהלך שנות הכהונה של נתניהו הופרטו גופים ממשלתיים רבים ועובדיהם הועברו לחברות כוח אדם, מה שהפך את ישראל לשיאנית העולמית בהעסקת עובדי קבלן. המהלך הזה משך את המשכורות בארץ כלפי מטה ויצר סטנדרט חדש של אי-ביטחון תעסוקתי ושל תנאי עבודה משפילים. לתופעה תרם גם הייבוא ההמוני והבלתי-מבוקר של עובדים זרים לארץ.

בנוסף, אין בישראל אכיפה רצינית של חוקי עבודה ושל חוק שכר המינימום, כך שישראלים רבים מרוויחים בפועל שכר נמוך ממנו. במקביל, ממשלת נתניהו מגבילה את היכולת של העובדים להתאגד ופועלת באופן נחוש כבר שנים נגד העבודה המאורגנת, מה שמחליש עוד יותר את היכולת של העובדים להגן על עצמם ולהתמקח על המשכורות שלהם.

חשוב לזכור שבאותו זמן ממש נתניהו החליט לחסל את השירותים הציבוריים בישראל בזה אחר זה, מתוך תפיסה שלפיה המדינה צריכה להיות כמה שפחות אחראית לרווחת אזרחיה. ההשקעה של הממשלה באזרחים הגיעה לשפל. כלומר, פחות תמיכה בתעשייה, בחינוך, בפיתוח ובמחקר, במערכות הרווחה. את ההוצאה שנתניהו הוריד מהממשלה נאלצנו אנחנו לשאת על כתפינו, וההשפעה על רמת המחירים לא איחרה לבוא. התוצאה: שירותים חברתיים ברמה נמוכה יותר ובעלות גבוהה יותר.