חטפנו דו"ח


דו"ח בנק ישראל לשנת 2013 מנסח במספרים את מה שכולנו מרגישים: בתום העשור הכלכלי של נתניהו, ישראל היא מהמדינות שמשקיעות הכי פחות באזרחיה בעולם המערבי

"אני לא בטוחה שהמוחים יודעים בדיוק לנסח את זה, אבל זה מה שעומד מאחורי המחאה: גם מקבלים שירותים חברתיים נחותים יותר, גם מקבלים פחות שירותים, גם משלמים עליהם יותר, וגם משתכרים שכר נטו יותר נמוך" - ד"ר קרנית פלוג, 2011, הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג

מדינת ישראל מתנהלת כבר עשור בשני מישורים: בנאומים החגיגיים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובמציאות. הרוב המוחלט של אזרחי ישראל - מי שמשתמש בתחבורה ציבורית, שולח את ילדיו לבתי-הספר הממלכתיים, מבקר במחלקות בתי החולים, מתעלף מתדהמה כל פעם מחדש ליד הקופה בסופרמרקט - מבין עד כמה מנותק ראש הממשלה ממציאות החיים היומיומית במדינה. המסלול הכלכלי שמתווה נתניהו מאז שנכנס למשרד האוצר ב-2003 טוב לגרפים, מצוין לנאומים ומעולה למסיבות עיתונאים - אבל הוא הרבה פחות שימושי בעולם האמיתי, זה שמתקיים בין כותלי הכיתות הצפופות למחלקות האשפוז הקורסות.

השבוע השמיע בנק ישראל בכבודו ובעצמו ביקורת חריפה על המדיניות שמוביל נתניהו בעשר השנים האחרונות, גם באם בדרכו המחקרית המנומסת. הבנק כלל בדוח השנתי שלו פרק מיוחד המוקדש להוצאה האזרחית הזעומה בישראל. פרק אחר הוקדש לאי-מעורבות של הממשלה בבעיית האי-שוויון המחמירה והולכת. באמצעות שימוש בהשוואת נתונים בינלאומיים הצביעו כלכלני הבנק על הסיבה להידרדרות הקשה ברמת החינוך, למערכת התחבורה המקרטעת וליוקר המחיה המשתולל - ממשלת ישראל בראשות נתניהו משקיעה פחות ופחות באזרחים שלה. לא מתוך הכרח כלכלי אלא פשוט מתוך תפיסת עולם.

הדו"ח מסמן את 2003 כשנת המפנה: נתניהו נכנס למשרד האוצר ומחליט לקצץ באופן פראי בשירותים החברתיים הניתנים לאזרחי ישראל, לחסל כמעט לחלוטין את הסיוע לעניים ולהפחית דרמטית את המסים המוטלים על העשירים והחזקים. התוצאה? כעבור עשר שנים מתמקמת ישראל בחמישייה הפותחת של המדינות הבלתי-שוויוניות ביותר ב-OECD - במקום מפוקפק למדי לצד מדינות כמו צ'ילה, טורקיה ומקסיקו. את השירותים הבסיסיים שבעבר סיפקה המדינה לאזרחיה, נאלצים הישראלים לקנות היום בשוק החופשי המשתולל, וכתוצאה מכך משלמים הרבה יותר מדי חודש. אגב, המדיניות התקציבית של לפיד היא המשך מדויק של מדיניות נתניהו ואינה מסמנת שום חריגה מהמסלול הזה.

"ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מאוד ביחס לממוצע ה-OECD", קובעים בבנק ישראל. "היקף השירותים הציבוריים, ההשקעות בתשתיות והתערבות הממשלה בהקטנת האי-שוויון נמוכים מהרמות הממוצעות במדינות OECD אחרות". על-פי חישובי הבנק, מדינת ישראל נמצאת במקום השני מהסוף ברמת ההשקעה שלה באזרח.

כך, למשל, ההוצאה לתלמיד בישראל עומדת על שני שליש מהממוצע ב-OECD. מבחינת תקצוב מערכת הבריאות, ישראל נמצאת במקום השלישי מהסוף מכל מדינות המערב. בדיור - במקום השני מהסוף. התמיכה במשפחות צעירות ובעניים היא הנמוכה ביותר ב-OECD.

"קיים קשר בין המשקל של ההוצאה האזרחית לבין תרומתה של הממשלה להקטנת האי-שוויון", מוסיפים מחברי הדו"ח. "ממשלת ישראל מקדישה מעט משאבים לצמצום הפערים החברתיים בהשוואה למדינות אחרות ב-OECD". במלים אחרות: פחות כסף לחינוך, פחות כסף לבריאות, פחות כסף לתחבורה, פחות להכשרות מקצועיות, פחות לסיוע לעניים.

ועכשיו במספרים. כדי להבין כמה משקיעה מדינה כלשהי באזרחיה, נהוג למדוד מהו אחוז ההוצאה הציבורית של הממשלה מהתוצר הלאומי. ההוצאה הציבורית בישראל עומדת היום על 45% מהתוצר. לשם השוואה, בשוודיה היא עומדת על 51.3%, בצרפת - 56.1%, בבריטניה - 49.1%, בדנמרק - 56%, באוסטריה - 50.5%, בפינלנד - 54.1%.

בנוסף, חשוב לזכור כי ההוצאה הציבורית בישראל על שירותים חברתיים ותשתיות לאומיות נמוכה בפועל באופן משמעותי ממה שמשקפים המספרים הללו. זאת בשל הוצאות גבוהות במיוחד על ביטחון. בניכוי תקציב הביטחון, עומדת ההוצאה הציבורית בישראל על כ-35% בלבד - מה שמציב אותנו בחברתן המכובדת של קונגו, סלובקיה וערב הסעודית.

בניגוד למה שנתניהו ולפיד מנסים לספר לנו, ההחלטה על גודל ההוצאה הציבורית במדינה כלשהי היא בכלל לא החלטה כלכלית נטו אלא החלטה פוליטית. היא תלויה, בראש ובראשונה, באופן שבו רואה ראש הממשלה את התפקיד של המדינה שבראשה הוא עומד: האם תפקידה לנהל כלכלה שמיטיבה עם כלל האזרחים, מצמצמת את האי-שוויון ומספקת הזדמנויות שוות לכולם - או שתפקידה לעשות חיים קלים לחזקים ולהשאיר את רוב האזרחים להתמודד עם המרוץ היומיומי לסגור את החודש.

אומרת זאת הנגידה פלוג בעצמה: "גודל הממשלה הוא ביטוי של העדפה חברתית. שני המצבים - ממשלה גדולה או קטנה - יכולים להיות מוצלחים מבחינה כלכלית". בקיצור, להציג את ההכרעה האידאולוגית הזאת כהכרח זה שקר גמור, ואסור לבלוע אותו.

ומה עם הטענה של נתניהו שלפיה אם נגבה יותר מסים מהעשירים, כולם יברחו לחו"ל, מי שיישאר יבחר לא להשקיע אגורה מכספו והמשק הישראלי כולו יקרוס? כמו רבות מהטענות הכלכליות של נתניהו - שמבוססות בעיקר על הפחדה ותנועות ידיים דרמטיות - גם טענה זו פשוט לא עומדת במבחן המציאות. קודם כל, נטל המס על העשירים בישראל הוא נמוך יחסית, והדו"ח של בנק ישראל טורח לציין זאת. שנית, אף מחקר כלכלי רציני לא הצליח עד כה להוכיח כי מיסוי גבוה על העשירים והחזקים פוגע בצמיחה.

ההפך הוא הנכון. "מחקר חדש של קרן המטבע העולמית מצא קשר שלילי בין אי-שוויון לבין קצב הצמיחה, אך לא מצא כי רמת החלוקה מחדש ל ההכנסות משפיעה ישירות על קצב הצמיחה של המשק", כתבו כלכלני בנק ישראל בדו"ח. במלים אחרות: אי-שוויון, פערים חברתיים ושירותים אזרחיים ירודים הם שפוגעים בטווח הארוך בצמיחה - לא המיסוי של החזקים.

איך זה קורה? "החוקרים מסיקים", מסבירים בבנק ישראל, "כי מאחר שחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מיסוי תורמת לרכישת השכלה של האוכלוסייה הרחבה, השפעתה על קצב הצמיחה היא חיובית". כלומר, שירותים חברתיים חזקים ושוויוניים מביאים את בשורת הביטחון הכלכלי, ההשכלה הגבוהה והטיפוח החברתי לכל קצוות האוכלוסייה - מה שמוליד חברה סולידרית, משכילה ואיכותית שמהווה בסיס איתן לכלכלה מתקדמת. בסופו של דבר, זה המפתח לחברה בריאה ומשגשגת - לא מידת שביעות הרצון של החברים העשירים והמקושרים של ראש הממשלה.