ספין נגד מציאות


מהדו"ח שהרגיז את נתניהו ב-2005 ועד לגרף שהדהים את כל חברי ועדת טרכטנברג. לנתניהו יש סיבה מוצדקת לחשוש מקרנית פלוג: היא לא חוששת לנפץ את הספינים שלו, אחד-אחד

אתמול נכנסנו למה שנראה כפרק האחרון באחד מתהליכי המינוי המביכים ביותר שזכורים בשירות הציבורי בישראל, כשנתניהו נכנע ונעתר למנות את ד"ר קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל. ב-112 הימים האחרונים עשה ראש הממשלה כל שביכולתו כדי למנוע מסגניתו של סטנלי פישר להתיישב על כסא הנגיד: תחילה המליץ על שני כלכלנים אחרים, בעלי שם עולמי, שנפסלו בשל תקריות עבר מביכות; לאחר מכן הכין רשימה של חמישה מועמדים נוספים, אבל לא הצליח להגיע להסכמה לגביהם עם שר האוצר; לבסוף פנה אפילו ללארי סאמרס, שר האוצר האמריקאי לשעבר - וקיבל תשובה שלילית. לא עזרה ההמלצה החמה והעקבית של הנגיד הנערץ פישר - מהיום הראשון לדיונים הטיל נתניהו וטו מוחלט על המינוי של פלוג, והעביר את אשת המקצוע המוערכת מסע השפלה מתמשך.

מדוע שינה פתאום את דעתו? נראה שהיו לכך כמה גורמים מקבילים: רצון לסיים את הפארסה שנמשכה ארבעה חודשים תמימים, שאיפה להידמות לארצות-הברית (שם מונתה החודש אישה לעמוד בראש הבנק הפדרלי), וגם לא הזיקה, מן הסתם, ההזדמנות להביך את שר האוצר לפיד, שהכריז רק לפני חמישה ימים בשידור חי בערוץ 2 כי "קרנית פלוג לא תהיה נגיד. יש הרבה אנשים שלא יהיו נגיד".

אבל השאלה המעניינת יותר היא מדוע נתניהו סולד כל-כך מפלוג, כלכלנית ומנהלת שקיים לגביה קונצנזוס רחב ביותר במוסדות המקצועיים? סיבה אחת יכולה להיות, כמובן, היותה אישה. כידוע, נתניהו פשוט לא ממנה נשים לתפקידי מפתח בסביבתו הקרובה (נגיד בנק ישראל מתפקד באופן שוטף כיועץ הכלכלי החשוב ביותר של ראש הממשלה). אבל נראה שהפעם התנגדותו העזה למינוי נובעת דווקא מהשקפותיה הכלכליות של פלוג, ומהעובדה כי בעשור האחרון סתרה במחקריה המקצועיים פעם אחר פעם את ההחלטות הכלכליות שלו והפריכה את הספינים שמכר לציבור הישראלי לגביהן.

כך, למשל, ב-2005, שנתיים בלבד אחרי שהציג שר האוצר נתניהו את התוכנית הכלכלית ההיסטורית שלו "להצלת המשק הישראלי", חיברה ד"ר פלוג - אז ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל - דו"ח שתולה את ההתאוששות של המשק הישראלי בכמה גורמים - אף אחד מהם לא ממש קשור לשר האוצר. חשוב לזכור כי באותם ימים התגאה נתניהו מעל כל במה אפשרית בכך שיציאתו של המשק הישראלי מהמיתון שאליו נקלע בשנת 2000 היא תוצאה ישירה של מדיניותו הכלכלית, שכללה הפחתה דרמטית של מסים (במיוחד לעשירים ולחזקים), הפרטות מאסיביות וקיצוץ חסר תקדים בהיקפו בשירותים החברתיים.

בדו"ח השנתי שהוציאה כתבה פלוג: "אותם גורמים שהובילו את המשק למיתון המתמשך בשנים האחרונות פעלו השנה (כלומר, שנת 2004) בכיוון ההפוך ותרמו לביסוס הצמיחה - בראש ובראשונה התאוששות בסחר העולמי ובענפי הטכנולוגיה העלית ורגיעה יחסית בתחום הביטחוני". במלים אחרות, ראש מחלקת המחקר סירבה להעניק לנתניהו את תואר "מציל הכלכלה הישראלית" שהדביק לעצמו בגאווה רבה. מאוחר יותר קובעת פלוג חד-משמעית כי השיפור במצב הכלכלי הוא פועל יוצא של שינויים גלובליים ושל רגיעה אזורית ואינם מתחייבים מתוכניתו הכלכלית של שר האוצר.

עוד מותחת פלוג ביקורת קשה על הקיצוצים שיזם נתניהו וטוענת כי אלה פגעו קשות בשכבות החלשות, הגדילו את העוני והחלישו את הצריכה הפרטית: "הירידה בהוצאה הציבורית פגעה במתן שירותים ציבוריים בסיסיים - למשל, בתחום הבריאות - מה שפגע בעיקר בפרטים בעלי הכנסה נמוכה... הכנסתם של רבים מהם ירדה אל מתחת לקו העוני". זאת בניגוד לטענתו המפורסמת של נתניהו מ-2003 שהבטיחה כי "זו התוכנית שתציל את המשק ותוביל אותנו לצמיחה שתהיה לרווחת כל אזרחי ישראל - ובמיוחד החלשים". מה עשה נתניהו? הוא ניצל את המיתון כדי לבצע רפורמה קיצונית בכלכלת ישראל, שבמרכזה חיסול שאריות מדינת הרווחה, ונתלה במשבר הכלכלי כתירוץ. פלוג הייתה אחת הראשונות לחשוף זאת, גם אם בשפה מנומסת ומקצועית. במקביל, הופיעה הכלכלנית בכנסים מקצועיים שונים ולא חששה לבקר בגלוי את הטיפול של נתניהו ב"איום האסטרטגי" של העוני המתפשט בחברה הישראלית.

עם פרוץ המחאה החברתית ב-2011, מונתה פלוג לייצג את בנק ישראל בוועדת טרכטנברג. הדברים שאמרה שם - שזכו לאחר פרסום הפרוטוקולים לתשומת לב רבה בעיתונות הכלכלית - היו אף הם חץ ביקורת ישיר כלפי הצעדים הכלכליים של נתניהו בעשור האחרון. "אני לא בטוחה שהמוחים יודעים בדיוק לנסח ולראות, אבל זה מה שעומד מאחורי המחאה", אמרה פלוג. "גם מקבלים שירותים חברתיים נחותים יותר, גם מקבלים פחות שירותים, גם משלמים עליהם יותר, וגם משתכרים שכר נטו יותר נמוך ריאלית".  

פלוג תוקפת את כל הנחות היסוד של המדיניות הסופר-קפיטליסטית של נתניהו ומסמנת אותן כגורמים לגל המחאה הציבורית. היא קובעת שהמדיניות שנתניהו הוביל - קרי, הפרטה אגרסיבית - גרמה לכך שהשירותים החברתיים הבסיסיים ביותר ביותר - כמו חינוך, דיור, בריאות ורווחה - כבר לא זמינים לישראלי הממוצע. מי שעוד מסוגל לשלם, הסבירה, מוציא היום מכיסו הרבה יותר על שירותים שבעבר סיפקה לו המדינה במחיר שווה לכל נפש. בד בבד, החלשת כוח המיקוח של העובד הישראלי, כפועל יוצא של החלשת העבודה המאורגנת בישראל, הביאה לשחיקה בשכר הריאלי במשק ב-15 השנים האחרונות. זהו, אגב נושא נפיץ מאוד שעד היום אף אחד בממשלה לא מתבטא לגביו.

במהלך דיוני הוועדה דיברה פלוג ממושכות על האי-שוויון בישראל והראתה איך הפחתת המסים של נתניהו תרמה באופן משמעותי להגדלת פערי ההכנסות בישראל. בדיון השלישי של ועדת טרכטנברג הציגה בפני הנוכחים גרף, המבוסס על נתוני בנק ישראל ומוכיח כיצד הפחתות המסים של נתניהו סייעו אך ורק לעשירים: את הכסף שנשאר בקופה שלהם השקיעו בעלי ההון אך ורק בעצמם, בעוד שהעובדים נותרים הרחק מאחור. במלים אחרות, ההבטחה של נתניהו ולפיה הפחתה דרסטית של מסים תגרום לעושר לחלחל לאטו עד לאדם העובד מופרכת לחלוטין ואינה מגובה בממצאים מקרו-כלכליים. "הגרף הזה הוא מהחשובים", העיר אז יו"ר הוועדה, פרופ' מנואל טרכטנברג.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני חודש המשיכה פלוג את הקו התקיף והסבירה שהפחתת המסים שביצע נתניהו הייתה מוגזמת לחלוטין, הביעה התנגדות להעלאת המע"מ והתקוממה נגד "המצב שבו חברות רב-לאומיות גדולות, חזקות ורווחיות משלמות מס אפס". זוכרים מי רקח ב-2005 את החוק שאיפשר לתאגידי הענק לא לשלם יותר מסים?