שיתוק מוחין


מוחות לא בורחים לבד. מבריחים אותם. כך הביאה המדיניות הכלכלית של נתניהו - משחיקת תקציבי החינוך ועד האוניברסיטה המיותרת באריאל - להידרדרות ההשכלה הגבוהה בישראל 

כמדי שנה הגענו שוב לעונה שבה כולם מדברים לשבוע-שבועיים על בריחת מוחות, תקופה שבה כולם נזכרים בכך שהנכס הגדול ביותר של מדינת ישראל - מערכת ההשכלה הגבוהה שלה - הולך ומתמוטט לנגד עינינו ואנחנו לא נוקפים אצבע. הפעם הטריגר היה זכייתם של פרופ' אריה ורשל ופרופ' מיכאל לוויט בפרס נובל לכימיה. כפי שפורסם בתקשורת, השניים עזבו את ישראל לארצות-הברית, לאחר שלא נמצאו להם כאן תקני מחקר מתאימים.

חשוב לזכור שמוחות לא בורחים לבד. מבריחים אותם.

במקרה של ישראל, יהיה מדויק יותר לומר שבסיום התואר השני מציבים אותם במדשאה של האוניברסיטה וחובטים בהם לשלום עם אלת בייסבול אל מעבר לים, שם הם מוצאים תשתית מחקרית מתקדמת, תקנים מתאימים ואוזן קשבת לצרכיהם. אז לפני שהסערה הנוכחית שוככת - עד למתקפת הצקצוקים הלאומית הבאה, כמובן - הנה כמה עובדות שקשורות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ובשקרים הרבים שפיזרו הממשלה הנוכחית וקודמותיה לגבי תהליך השיקום שלה.

תקציב החינוך של ישראל הוא מן הנמוכים בעולם המערבי. ישראל משקיעה הרבה פחות כסף בחינוך ובהשכלה, בהתחשב במספר הצעירים שחיים ולומדים בה, משאר מדינות המערב. הנתח מהתוצר הלאומי שישראל משקיעה בחינוך ממקם אותנו איפהשהו בין מכסיקו לסלובקיה.

זה לא תמיד היה כך: בעבר מערכת החינוך הציבורית בישראל הייתה מהמפוארות והמתוקצבות בעולם. ההידרדרות ההדרגתית נמשכת אמנם כבר ארבעה עשורים, אבל המפנה המשמעותי ביותר חל ב-2003, עם התוכנית הכלכלית של נתניהו לצמצום השירותים החברתיים בישראל.

נתניהו החליט לגבות הרבה-הרבה פחות מס - במיוחד מהחזקים והעשירים ביותר - ועקב כך לחתוך באופן דרמטי בהוצאות המדינה. כך מצאנו את עצמנו עם שירותי בריאות, חינוך, רווחה ודיור הולכים ומידרדרים ועם רשת ביטחון חברתית הולכת ונפרמת. בעוד שההוצאה הציבורית הממוצעת ב-OECD עומדת על 44% מהתוצר, אצלנו היא עומדת על 32% בלבד. המצב הזה הביא לשחיקה דרמטית בתקציבי החינוך ובהשקעה פר תלמיד שרק הלכה וירדה עם השנים, למרות שיותר ויותר ישראלים ביקשו לרכוש לעצמם השכלה אקדמית.

כאילו שהמצב לא גרוע מספיק, בשנה האחרונה ספגה מערכת ההשכלה הגבוהה שני קיצוצים משמעותיים. הראשון הגיע בתקציב המדינה. לפני כמה שנים החליטה הממשלה להקצות כמה מאות מיליוני שקלים מדי שנה לחיזוק ההשכלה הגבוהה בישראל. מדובר בניסיון נואש ודי מינורי לפצות על האסון שגזר נתניהו על מערכת החינוך - אבל גם זה משהו. והנה, השנה החליט נתניהו לקצץ ממענק החירום 100 מיליון שקל, כלומר, רבע מהסכום הכולל.

הפגיעה השנייה הגיעה בדמות דחיית הקמתם של "מרכזי מצוינות במחקר" שהיו אמורים להחזיר לישראל חוקרים שהיגרו לחו"ל. התוכנית החגיגית של בנימין נתניהו וגדעון סער הושקה לפני שלוש שנים בקול תרועה רמה - ובינתיים התגלתה ככישלון חרוץ. במסגרת התוכנית היו אמורים לקום 30 מרכזי מצוינות בעלות ממוצעת של 45 מיליון שקל למרכז. רק שליש מהסכום נועד לבוא מתקציב הממשלה והשאר - מתרומות (השכלה, מחקר ומדע כנראה לא מספיק חשובים כדי להבטיח את התקציב שלהם בתקציב המדינה, אה?).

כך או כך, כמו כל ספין קלוש מבית מדרשו של הליכוד-ביתנו, גם התוכנית הזאת התפוררה לאקדמיה הישראלית בין הידיים. בפועל, הוקמו רק מחצית מהמרכזים לפני שהתוכנית הוקפאה, והיום עתידה עומד בסימן שאלה. כל מרכז מחקר הצליח לגייס חבר סגל אחד או שניים חדשים מעבר לגיוס השוטף הרגיל. בסופו של דבר, התוכנית התגלתה כספין ריק שיספוג עכשיו קיצוץ נוסף - מה שיהפוך אותו למיותר לחלוטין.

התקציב הנוכחי למערכת ההשכלה הגבוהה רחוק מלהספיק. דוח של מרכז טאוב מעלה כי מתחילת שנות ה-70 גדלה אוכלוסיית ישראל ב-133%, מספר הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר ב-157% ומספר הסטודנטים בכל מערכת ההשכלה הגבוהה (כולל המכללות) ב-428%. מספר אנשי הסגל באוניברסיטאות הציבוריות עלה ב-9% בלבד, ואילו במערכת כולה ב-40% בלבד.

בנוסף, בשתי האוניברסיטאות הגדולות בישראל, העברית ותל-אביב, אפילו הצטמצם מספר אנשי הסגל הבכיר: כלומר, לפני 40 שנה עבדו שם יותר חוקרים בכירים מאשר היום. את מקומם של אנשי סגל בעלי קביעות, תנאים מכובדים ואופק תעסוקתי החליפו מרצים מן החוץ שלא הופנו למחקר וזכו לתנאי תעסוקה ירודים שהפחיתו משמעותית את איכות ההוראה. הזנחה פושעת זאת ניכרת בנתוני ההשקעה בכל סטודנט - מ-37,099 שקל ב-1996 ל-27,917 שקל ב-2007.

ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה - מטעמים פוליטיים צרים - פגעה עוד יותר בתקציבים הנמוכים של האוניברסיטאות הקיימות. כאמור, בישראל לא משקיעים מספיק כסף בהשכלה הגבוהה, והאוניברסיטאות הקיימות מתקשות לתפקד עם מה שיש להן. ובכל זאת, בניגוד לכל היגיון כלכלי החליטה ממשלת נתניהו לחלק את התקציב הקטן ממילא לאוניברסיטה נוספת.

ב-2012 הפעיל הימין לחצים כבדים על המערכת הפוליטית להכיר במכללת אריאל כאוניברסיטת מחקר, על אף שלא עמדה בקריטריונים האקדמיים לכך וחרף ההתנגדות של כל ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל - ובכללם יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב, פרופ' מנואל טרכטנברג. לבסוף אושרה ההכרה במוסד כאוניברסיטה בהליך מזורז ושנוי במחלוקת. נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, הזהיר אז: "אין מקום לעוד אוניברסיטת מחקר בישראל. אנו מתאוששים מעשר שנים אבודות שבהן הטכניון איבד 100 תקנים, כך שלהוסיף אוניברסיטת מחקר זה מחדל. עמדתי הפוליטית בנושא אינה רלוונטית". חוץ מהתקציב השוטף שהיא מקבלת, שיגרה ממשלת נתניהו לאוניברסיטה החדשה מתנת הקמה נאה בגובה 50 מיליון שקל.

ישראל היא שיאנית בריחת המוחות לארצות-הברית, בפער ענק מול שאר מדינות העולם. על-פי דוח מרכז טאוב, שפורסם לפני כמה ימים, ב-2003 היו בארצות-הברית 25 מרצים ישראלים על כל 100 אנשי סגל בכיר בישראל. זאת בהשוואה ל-1-4 מרצים זרים באוניברסיטאות אמריקאיות מכל שאר מדינות העולם. ב-2008 המצב החמיר עוד יותר עם 29 אנשי סגל ישראלים בארצות-הברית על כל 100 אנשי סגל בישראל. הנתונים מלמדים כי השחיקה בתקציבי ההשכלה הגבוהה מבית מדרשו של נתניהו האיצה את המגמה הזאת באופן משמעותי.